מפגש עורכים בתל-חי


 
 

כנס האגודה מאתגר את המארגנים במציאת מוקדי עניין חדשים.  אחת היוזמות שהועלתה לכנס בתל-חי היתה לארגן מפגש עם עורכים של כתבי-עת מרכזיים בסוציולוגיה בישראל.  ואכן, ביום השני של כנס האגודה בתל-חי השתתפו שלושה עורכים במפגש ראשון מעין זה: פרופ' חנה הרצוג (עורכת סוציולוגיה ישראלית), פרופ' בקי קוק (עורכת הגר) ופרופ' יואל ינון (עורך מגמות).

ביקשנו משלושת הדוברים לשוחח עם המשתתפים על ההיסטוריה של כתב העת, על תהליכי העבודה בו, על דילמות מרכזיות ודרכי ההתמודדות איתן (איך עושים, למשל, "מדע גדול בחברה קטנה"), וקצת על מפת כתבי העת בישראל, מיצובם היחסי בשדה האקדמי בישראל, ועל זיקתם לכתבי עת בעולם.  גם ביקשנו צרור עצות למפרסם השאפתן.

את המושב פתח ד"ר גד יאיר מהאוניברסיטה העברית בסקירה קצרה של התפקידים של כתבי העת בתחום הדעת.  חלק מן התפקידים הללו הם ברורים ומוכרים, חלקם פחות.  התפקיד הברור מכולם הוא – כמה מפתיע – לפרסם לציבור את ממצאי המחקר המדעי. כתב-העת הוא מקום האכסניה הציבורי של הידע הנוצר והמשוכלל בעבודות שדה, במעבדות ובראשיהם של החוקרים. כתב העת הוא הכלי שדרכו יש לספר לעולם – גם אם העולם המתעניין בדברינו הוא קטן – מה נמצא במחקר המדעי.  מכיוון שהמחקר המדעי נתמך בכספי הציבור, בין בשכר ישיר ובין בקרנות המחקר, דין הוא להשיב את תוצאות החקירה לציבור.  כתב-העת (בנוסף לספרים) הוא המקום המסודר והשוטף לתת דין וחשבון זה.

תפקיד נלווה לאכסניה הוא שיפור המוצר.  כתבי עת טובים מבוססים על הליך שיפוט אנונימי, שאמור להבטיח שהמאמר מקבל התייחסות עניינית וביקורתית, מתוך מטרה לשפר את הפרסום המדעי – לדייק, לחדד, לפתח, למתן, לבסס וכדומה – ובקיצור, למצות מהכותב את מלוא הפוטנציאל של החומר שלו לפרסום אקדמי איכותי.  יש שקוראים לתפקיד הזה "להעלות" את המאמר.

פונקציה נוספת המושגת על-ידי כתבי-העת היא מיון והיררכיזציה, קרי יצירת הבחנה בין איכויות אקדמיות או מחקריות שונות, וזאת מתוך מטרה כפולה: (א) לסנן את המאמרים הבלתי-ראויים לפרסום (גם אם הם השתפרו לאורך הליך הערכת העמיתים); (ב) ליצור ולעודד התחרות על מצוינות אקדמית. הידיעה שלא כל הבל-פה מתפרסם בכתב-העת מוליכה את הכותבים לחדד את דבריהם; הידיעה שמספר הדפים והמאמרים מוגבל ומוכתב, ושאם המאמר שלנו לא יתפרסם הרי שאחרים יתפסו את מקומו הראוי, מוליכה את הכותבים לנסות ולמצות מעצמם יותר מכפי שהיו עושים ללא התחרות על הצטיינות.  לכך נלווה גם עניין נוסף: "אם אתה לא שם אתה לא קיים" – מי שנעדר משדה הפרסום בעברית מדיר עצמו – לפחות חלקית ועבור ציבור הסטודנטים לתואר הראשון – מרשימות הקריאה.  כתבי העת מבטיחים לכותבים הנכחה מקומית.  וגם אם כתבי העת הללו אינם נחשבים כמו כתבי עת באנגלית – השיח בעברית נתרם במידה מכרעת באמצעות פועלם של כתבי העת העבריים.

כתבי העת גם מכוננים את "הפרדיגמה"; הם נותנים מקום לדוגמאות המחקר הראויות ביותר, את מה שאנחנו מיצגים כדיסציפלינה שלנו.  במובן זה, הם כלי חינוכי חשוב בהליך החיברות של הסטודנטים המתקדמים, המבקשים להבין על מה כל המהומה: מה מפרסמים, איך מפרסמים, מהם הסטנדרטים הראויים.

ראוי לזכור עוד, כי קיומם של כתבי-העת מייצר תעשיית פרסום, המחייבת קבלה של מאמרים למערכת – ויוצרת במקביל תלות של המערכת בכתבי-היד המוגשים לה.  כתב-עת מופיע בין פעמיים לארבע פעמים בשנה; בכל גליון יש בין ארבעה לשמונה מאמרים. כל שנה, אם כן, מתפרסמים בין 8 ל-32 מאמרים. כל שנה, כמו שעון.  כביכול ללא תלות ביצרנים.  אולם, כדי לשמור על איכות כתב-העת שלהם, העורכים רוצים שהמפרסמים מעל דפיו יעלו בזכות איכות עבודתם את קרנו של כתב-העת.  צורך זה מניע את העורכים להשיג את מחויבותם של טובי החוקרים, ולדחות מאמרים בעייתיים.  במקביל, הכותבים מעוניינים שכתב-העת יעלה את קרנם ויקדם את קידומם. לפיכך, הם היו רוצים להגיש מאמרים לכתבי-עת יוקרתיים.  יוקרתם שלהם תלויה, אם כן, בפרסום בכתב-עת איכותי, שלא טועה במיון המאמרים ולא שוגה בפרסומם.

עם זאת, בנסיבות העוברות על האקדמיה הישראלית בעשור האחרון – עשור שבו גבר הלחץ לפרסם בכתבי-עת לועזיים בלבד ובדירוג גבוה בלבד, ובכאלו המדירים מאמרים שאינם תורמים לשיח הגלובלי – משתנה השדה שבו פועלים הכותבים וכתבי העת גם-יחד.  מכיוון שהעורכים מנועים מלהיות פעילים בגיוס מאמרים (למעט בגיליונות נושא), נשאלות שאלות רבות על תפקידם של כתבי העת בישראל.  לאחר הצגת רקע כללי זה עבר הדיון לשלושת העורכים.

 


פרופ' חנה הרצוג – סוציולוגיה ישראלית

ההחלטה לפרסם כתב-עת סוציולוגי בעברית התקבלה כהחלטה "אידיאולוגית" על ידי חברי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. החלטנו שיש לנו אמירה מעבר להתייחסות לקהילה הבינלאומית, שיש לנו אמירה ישירה לחברה הישראלית, בעברית.  שלא עוד נציג את "המקרה הישראלי" בכתב-עת לועזי, אלא שנפרסם על עצמנו בשפתנו. זוהי אמירה אידיאולוגית שיש לה מחיר של אי-ההכרה של האקדמיה הישראלית; שעברית היא לא שפה המאפשרת נגישות לקוראים מחו"ל, ולכן כתב-עת בעברית מוגבל מראש בהשפעתו.

הניסיון של כתב העת הוא לשמור על רמה אקדמית גבוהה, וזאת בכדי שהדברים המתפרסמים בכלל זאת יחשבו לכותבים בקורות החיים שלהם.  ויש עוד דברים הנחשבים בעיני המערכת: דמוקרטיזציה של הידע המדעי, כולל לשכבות שונות של מקבלי החלטות ומורים, למשל; יצירה של שיח אינטלקטואלי מקומי ועידוד של דיון מקומי בסוגיות חברתיות שעל סדר יומה של החברה הישראלית. השיח המקומי נתפס כבעל חשיבות רבה, וראינו צורך להקשיב לדברים בעברית ולהציגם בעברית.

כתב העת עובד על עקרון "זכות הבכורה", קרי, מאמרים שכבר התפרסמו במקום אחר – גם אם בשפה אחרת – לא מתקבלים כלל לשיפוט.  השיפוט עצמו הוא כולו אנונימי, ונעשה ניסיון כנה שלא לייצר "קו" של כתב העת: יש ניסיון להבטיח פלורליזם אינטלקטואלי.  כל מאמר שמתקבל במערכת נשלח לשני מעריכים חיצוניים.  כאשר מתגלה מחלוקת בין המעריכים – ההכרעה מתבססת על התייעצות עם מישהו הקרוב לתחום.  העבודה מתבססת על מידה רבה של חשאיות, מכיוון שזו קהילה קטנה.  למרות ביקורות על מירכוזיות, לא כל חברי המערכת מיודעים בכל ההתלבטויות בנוגע למאמרים.

ככלל, כתב-העת זוכה להיצע יפה של מאמרים, ועד עתה שיעור הדחיות עומד על 30%.  לעולם לא היה מאמר שהתקבל ב"מכה ראשונה"; רובם הם בסטטוס "ש-ש-ש": שפר, ושלח שנית.  מנסיון המערכת, תהליך ההערכה, קבלת ההערות וההתמודדות עמן הוא בונה; המעריכים כותבים בסגנון סביר וזה עוזר לעבודת המערכת והכותבים.  חשוב להדגיש, כי עיקר המאמרים המוגשים לשיפוט עוסקים בישראל. גם מאמרים הניגשים לנושא הניתוח מהיבט תיאורטי תוקפים זאת מנקודת-מבט ישראלית או ביישום על חקר מקרה בישראל.

הניסיון של חמש השנים של כתב העת מצביע על מתח בין רצונה של המערכת לפרסם מאמרים טובים (ומכאן: לדחות מאמרים בינוניים ולא טובים) לבין  רצונם של המגישים לפרסם, ויהי מה.  מתח זה יוצר כעס רב בקרב מחברי מאמרים שכתבי-היד שלהם נדחים.  כעס זה קשה במיוחד כי מדובר בחברה קטנה, ובאנשים שפוגשים אותם ביומיום.  עם זאת, צריך לזכור שכל אחד היה רוצה שהמאמרים של אחרים יידחו על-ידי המערכת, וזאת בכדי שהאיכות תהיה טובה וכתב-העת יוקרתי.

בשיקולים של קביעת דמותו של כתב העת, המערכת החליטה שלא לצאת עם "חוברות נושא", מחשש שהדבר הוא פחות תחרותי; מאמרים מוזמנים עשויים להיות בעייתיים יותר והם מקשים על אובייקטיביות בהליך השיפוט.  אך למערכת יש דילמה, כיוון שחוברות נושא מושכות יותר קוראים ומצליחות לגבש דיון ציבורי ממוקד יותר.  לפיכך, למרות ההחלטה העקרונית שלא להוציא לאור חוברות ממוקדות, שני גיליונות כאלו בכל זאת מתוכננים: אחד יעסוק בנושא העוני בישראל והשני בסוציולוגיה של הכיבוש.

תפקיד משמעותי של המערכת בא לידי ביטוי במאמר "מסה", אותו מבקשים ממישהו בעל-שם לכתוב; או ביצירת דיון סביב מאמר שהתפרסם.  זהו סוג של כתיבה שבאמצעותו המערכת מבקשת לעצב את סדר היום של הסוציולוגיה הישראלית, מעבר לדפיו של כתב-העת.

 


פרופ' בקי קוק, עורכת הגר

"הגר" הוא כתב-עת המתפרסם בשפה האנגלית, ובמובן זה הוא ייחודי למדי בנוף הפרסום המדעי בישראל.  כתב העת נוסד בשנת 2000 באוניברסיטת בן-גוריון, על-ידי קבוצה בין-תחומית בראשותו של הגיאוגרף אורן יפתחאל.  הקבוצה התבססה על חיבור בין הדיסציפלינות של מדעי החברה והרוח עם מכון המפרי, כשהקו המחבר את חבריה היה השקפת עולם ביקורתית.  תוך כדי הדיונים שעלו בקבוצה התפתחה שאיפה לייצר במה, שעליה יוכלו חברי הקבוצה להציג את עבודתם.

יתירה מזאת, הרעיון לפרסם כתב-עת ישראלי באנגלית שיקף את רצונם של חברי הקבוצה לפתוח חלון מיוחד לצופים מחוץ לישראל, כך שיוכלו לראות את החברה הישראלית שלא דרך הצינורות הממסדיים הרגילים. לפיכך, היומרה הגדולה היא שכתב-העת לא ישמש רק קוראים בישראל; שתפוצתו, למעשה, תחצה הרבה מעבר לגבולות המדינה. מתוך גישה זו, גם סקירת הספרים ב"הגר" מתבססת על ספרים שראו אור בעברית, וזאת בכדי שזרים יוכלו להיחשף לספרות המדעית המתפרסמת בעברית באופן רחב יותר.

בתקופתו של אורן יפתחאל כתב-העת אכן שימש כבמה למחשבה ביקורתית והוא נתן מקום לעמדות פריפריאליות.  הוא ביקש לפתוח צוהר מתוך הפריפריה (באר שבע) להשקפות-עולם שונות, המשקיפות על העולם מן הפריפריה.  להערכת חברי הקבוצה, "הגר" פיתח לעצמו יוקרה, אך היה חשש שבגלל המיקום שלו הוא לא נחשב בספירה האקדמית של מאמרים בקורות החיים של המחברים.

לאחר קשיים בשנים הראשונות – עד כדי עצירה של מאמרים שהוגשו להערכה – הוחלט לשנות את העשייה בכתב העת.  הוחלט לבחור בעורכת חדשה, לתת תת-כותרת חדשה, עטיפה חדשה, ואף לתת לכתב העת אופי שונה במעט.  היה רצון לשמר את האופי הביקורתי של כתב העת, להמשיך לשקף "קולות מהפריפריה", אך בה בעת גבר הרצון להפוך אותו לכתב עת ש"נחשב".  לפיכך, לפני כשנה קיבלה בקי קוק את תפקיד העורכת, למרות שעד לאותה עת לא הייתה מעורבת בקבוצה. מדיניותה של בקי קוק היא "לפתוח" יותר את כתב העת, כך שייתפס כפחות חד-כיווני, פחות מונוליטי.  אך זאת, תוך שמירה על במה למחשבה אקדמית ברמה גבוהה, ביקורתית ומאתגרת – למקום ולעולם גם-יחד.

"הגר" הוא כתב-עת בין-תחומי; הוא לא עוסק רק בסוציולוגיה. הוא מנסה לשקף את האופי של המפגש בין הדיסציפלינות של מדעי הרוח והחברה.  טווח הנושאים הוא רחב, והוא נע מעיסוק בנושאים של מדע המדינה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, היסטוריה וסוציולוגיה – עם כי, עקרונית, כתב העת פתוח עוד יותר מכך.

 

הדילמות בהן עוסקת המערכת הן קשות: האם לדון בישראל או לנקוט בגישה פתוחה יותר?  מדובר על עניין של שיווק ו"נישה" בשוק האקדמי. הנישה של ישראל היא טבעית, לכאורה, אך ההחלטה היא שכתב-העת לא יתמקד רק בישראל. השאיפה היא שבמשך הזמן זה יהיה חלון לתוך סוגי המחקר המגוונים הנעשים בישראל, גם אם הם אינם עוסקים בישראל.  התקווה היא שבסופו של דבר, "הגר" לא ייתפס כ"בזבוז זמן".  לבסוף, המערכת החליטה לפתוח בסדרה של גיליונות נושא, כמו: המוסלמים באירופה, גופים וגבולות וערים גלובליות.  התקווה היא שגיליונות נושא יזמינו קוראים רבים יותר ויהוו תשתית לכל התדיינות בתחומים בהם עוסק כתב-העת.

 


פרופ' יואל ינון – מגמות

"מגמות" הוא הוותיק בכתבי-העת בישראל.  הוא הוקם בשנת 1949 על-ידי אנשי חינוך שעבדו במכון סאלד. עורכו הראשון היה פרופ' קארל פרנקנשטיין, שנחשב למאור החינוך באותם ימים. אחריו ערכה את כתב העת לאה אדר, ובשנים 1963-1971 שימש כעורך מיכה חן (שלפני שנה פורסם גליון חגיגי לזכרו על מדיניות החינוך בישראל); משה ליסק היה עורך עד שנת 1984, עמיה ליבליך ערכה שנה אחת, ומאז לבש כתב-העת כיוון פסיכולוגי, כאשר קלמן בנימיני (העורך עד 1996) ויואל ינון – שניהם בעלי רקע בפסיכולוגיה ובפסיכולוגיה חברתית (ליואל ינון גם תואר ראשון בסוציולוגיה).

המוציא לאור והמממן של כתב העת הוא מכון סאלד.  חשוב לציין, כי כתב העת איננו מכסה את העלויות שלו, ולפיכך התמיכה המוסדית של המכון היא חשובה מאוד.  לכתב העת יש עורך משנה ורכזת מערכת, המשמשת גם כלשונאית. המערכת האקדמית מונה חברים מכל האוניברסיטאות בישראל, ועבודתם היא, מטבע הדברים, התנדבותית.

הבעיה המרכזית של "מגמות" היא שהוא כמו "סופר-מרקט": יש עיסוק בכל מדעי ההתנהגות – חינוך, סוציולוגיה, עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה, תקשורת, מדע המדינה.  מצב דברים זה התפתח באורח היסטורי, והמערכת איננה פועלת לשנות את הכיוון הרב-תחומי הזה.  יתירה מזאת, כתב העת איננו פוליטי, ועל כן הוא לא מאפשר להביע עמדות פוליטיות.  ישנה העדפה ברורה למחקרים אמפיריים. עם זאת, בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר מאמרים הנוקטים בשיטות מחקר איכותניות.

במערכת מתקבלים בין 50 ל-60 מאמרים בשנה, 85% מסוציולוגיה וחינוך. כל מאמר נקרא על-ידי העורך, המשמש כשומר-הסף הראשון. הניסיון מלמד לראות מה "לא טוב" כבר בשלב מוקדם, ואז מודיעים למחבר שהמאמר שהגיש איננו ראוי כלל להליך של שיפוט מדעי.  למעלה מ-33% מן המאמרים המוגשים נדחים לפני שיפוט חיצוני, ובסה"כ שיעור הנדחים עומד על 60% מההגשות.  לאחר קריאה ראשונית – כאשר יש לעורך התלבטות – משותף חבר מערכת במטרה לקבל חוות-דעת האם המאמר ראוי לשיפוט חיצוני. לפעמים, כבר בשלב מקדמי זה, ניתנות למחברים עצות, וזאת בכדי לשפר את המאמר עוד לפני התחלת תהליך השיפוט החיצוני.  הנוהג הזה לפעמים "מציל" מאמרים מדחייה.

בתהליך השיפוט נוהגת המערכת על-פי מדיניות שהמאמר יוערך על-ידי שופט מאוניברסיטה או מוסד שונה מזה של מגישי המאמר.  לעולם לא קרה שמאמר נשפט על-ידי חברים מאותה מחלקה.  לאחר השיפוט נעשית לפעמים התייעצות עם חבר מערכת נוסף, בבקשה שיקרא את ההערכות החיצוניות ויסייע למערכת בהחלטה.

לאחר קבלת המאמר הוא עובר לעורך המשנה, שמקפיד על קטנה וגדולה מבחינה מתודולוגית; ואחר-כך המאמר עובר עריכה לשונית על-ידי רכזת המערכת.  לאחר כל ההליך הארוך הזה – האורך עד שנתיים – המאמר נשלח לדפוס.