סוציולוגיה, אתיקה, פוליטיקה:


 
 

בעקבות הכנס ה- 37 של האגודה הסוציולוגית הישראלית
ד"ר אורלי בנימין

כשהחל להתארגן כנס האגודה סביב התמה של אתיקה ומוסר בסוציולוגיה ובפוליטיקה, לקחתי אנרגיה לעבודה לקראתו מהמחשבה שבעצם הכותרת שלו, וכמובן גם בדיוניו, תהא מעין תזכורת למציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית הקשה שמתקיימת בישראל ב- 2006 ולמחוייבות המוסרית שלי כסוציולוגית כלפיה. ואם אפשר אז גם למחוייבות שלנו, כקהילה של סוציולוגים, כלפיה. כמו דיונים רבים אחרים בזכויות אדם, בזכויות עובדים, זכויות נשים או זכויות מהגרים, גם הדיונים שנערכו בכנס התאפיינו בעיקר בחשיפת המציאות הקשה והמורכבת שבתוכה צריכה להתקיים פעולה להגנתן של זכויות אלו. אבל השאלות המעשיות, הפרקטיות, המתקשרות לשאלה הפוליטית כיצד נחזק את יכולתנו לנסח וליישם זכויות, נותרו בשוליים של הדיונים ובמיוחד לא קיבלו תנופה. במהלך הכנס, ובמיוחד בפאנל שהנחיתי בנושא סוציולוגיה ציבורית, הרגשתי שרק מיעוט בקרב הסוציולוגים חברי האגודה הישראלית, שותף לתובנה הבסיסית של Burawoy  לפיה דווקא כסוציולוגים אנו אוספים ידע אותו אנו מחויבים להחזיר לקהילה ולארגוניה כחלק מהמאבק הפוליטי של הכוחות המגינים על זכויות אדם כנגד הכוחות המפרים אותן והמחזקים את הפרתן השיטתית בהתמדה.

במיוחד האורחים שהזמנתי מחו"ל, בריאן טרנר ולוק בולטנסקי, לא היו שותפים לעמדתי זו. כמעט להיפך. בדבריהם לקחו על עצמם, כל אחד בדרכו, לצלול לתוך פרוייקט אינטלקטואלי מפרק ומרחיק שתרומתו היא, בראש ובראשונה, בחסימת האפשרות לפעולה משותפת. דה-פוליטיזציה היא שם המשחק. לוק בולטנסקי מתגייס לדה-פוליטיזציה כזו באמצעות פרוק מבני הצדקה על טיפוסיהם והתמקדות באופנים באמצעותם בני אדם מתעקשים לחוות את עצמם כמוסריים. את העובדה שסביבתם אינה מוסרית הם מגייסים רק בכדי להבליט את מוסריותם הם, אך לכל אלו אין קשר ולו מינימאלי למעורבות ופעולה לשינוי. במיוחד אין בדבריו התייחסות ליחסי עוצמה כמארגנים את היחסים בין נגישותם של מבני הצדקה. בריאן טרנר הרחיק לכת עוד יותר מבחינת תרומתו לדה-פוליטיזציה כשהוא מעמיד טקסט המעורר דאגה ממש נוכח האפשרות שלו לשמש מבנה הצדקה, ואפילו מקור לציטוט, עבור ג'ורג' בוש ומשטרו העסוק במלחמתו באיסלאם. אמנם לצורך האפשרות להתנסח בצורה שתראה משכנעת גייס דיון מפולפל למדי ברגשות ובמיוחד ברגש הקנאה והקשר בין בושה וזעם, אך בשורה התחתונה הוליך את התפלפלותו למקום אוריינטליסטי לא ביקורתי ובעיקר משעמם. התביישתי קצת.

שמחתי, כמו רבים אחרים, בשתי המתדיינות המעולות בהן בחרנו להגיב על דברי האורחים. פרופ' אווה אילוז הגיבה בדרך מרהיבה לדבריו של לוק בולטנסקי ועסקה בדבריה בהבהרת משמעויותיהם של טיעוניו ובהחזרתם לתוך הקונטקסט האמפירי הישראלי הקשה; וד"ר ניצה ברקוביץ', בתגובתה המצויינת לדבריו של בריאן טרנר, לא חסכה את שבטה והבהירה את מגבלות הטיעון של טרנר וציינה את השאלות החשובות באמת אותן עלינו לשאול בתחום החשוב של זכויות אדם ורגשות. כמו למשל, השאלה באילו תנאים נוכל לראות פעולה בתחום זכויות האדם כמגייסת את רגש הכעס ואת הפעולה הפוליטית שהולכת איתו. או מתי נוכל להכיר בפעולה פוליטית של התנגדות למערב כפעולה לגיטימית של כעס ומחאה על פגיעה מתמשכת באזרחי המדינות שמחוצה לו. בריאן טרנר לא העמיד כלים אנאליטיים בכדי להתמודד עם שאלות חשובות אלו ומבחינה זו נותרנו במציאות הישראלית לבדנו: אנחנו, הקריאה המתמדת שחלק מאיתנו עושים והפעולה הנדרשת, שאף פעם אינה משותפת מספיק, לשינוי; שינוי שיביא להנכחתם של שיקולים מוסריים לצד שיקולים כלכליים וציניים.  אבל הצער העמוק שלי הוא פחות על כך שאנחנו נשארנו בודדים. אנחנו נסתדר עם הבדידות – מקסימום נכתוב עוד ספר או מאמר. הצער שלי הוא על שהמאבק הפוליטי למען הגנה על זכויות אדם, עובדים, נשים ומהגרים נשאר בודד ואפילו מוחלש. יכול להיות שבכך אני מסכימה עם הדברים שאמר פרופ' נוסי שניידר, לפיהם מרוב התפרקויות והתפלפלויות, הסוציולוגיה הולכת ומאבדת את הקשר שלה למציאות האמפירית. ואלו הן חדשות קשות. אולי לא חדשות.

אז האם אני גאה בכנס שערכתי? אני גאה בכך שהוא עבר לצד תקלות קטנות יחסית. אני גאה בכמה מושבים מעולים שהתקיימו ואפשרו למיטב החוקרים הישראלים כמו גם מיטב ההוגים המקומיים לבוא ולהחליף דעות וידיעות. אני גאה בשיתופי הפעולה והעזרה הרבה שגייסתי מחברים טובים באגודה שלא ידעתי שיש לי ונהניתי להשוויץ בה לאורך כל התהליך. אני גאה בכך שעבדתי באינטנסיביות עם עינת גזית, יאנה זאיקה וויקטור עזריה ולא רבתי עם אף אחד מהם. נשארנו ביחסים חמים גם אחרי שהכל נגמר ואפילו אחרי שגמרנו לרדוף אחרי כל המאחרים לשלם. מבחינה זו נצטרך פעם לעשות איזה כנס שאותו נקדיש לשאלה, למה כל כך הרבה סוציולוגים בישראל לא רוצים לשלם כספים לאגודה? נו, טוב, אפשר להבין את זה. אני גאה בכל אלו אבל לא גאה במשמעות הפוליטית שלא הצלחתי להביא לתוך הדיונים בכנס. כנראה שקשה לעסוק בפוליטיקה בקהילה שהדעות בה חלוקות בעניינים כל כך מרובים. אז לא נותר לי אלא לכוון אנרגיה לעשייה פוליטית במקום אחר ולהזכיר לכולנו בכל זאת את המשפט של איציק ספורטא: אנחנו חייבים לעסוק בפוליטיקה. להיות מעורבים, להשמיע את קולנו ולתבוע הנכחה של מוסריות בהתנהלות הציבורית. אבל לאו דווקא בגלל שאנחנו סוציולוגים. גם אם היינו כולנו סנדלרים היה עלינו לפעול כך. לצד משפט זה אזכיר גם משפט אותו אמר חבר הכנסת החדש ד"ר דב חנין בכנס בתחום המאבק על איכות הסביבה שהתקיים לאחרונה כאן בבר-אילן: "הפוליטיקה לא מוסרית, מושחתת, בעייתית, איטית, מסורבלת ולא אפקטיבית – זה נכון. אבל דווקא בגלל זה, אנחנו חייבים לעסוק בה. לעשות כמיטב יכולתנו לעשותה לאחרת. השמירה על הדמוקרטיה היא המחוייבות שלנו". אני מסכימה איתו בעניין הזה ומקווה שעם הזמן יותר סוציולוגים יימצאו לעצמם מסגרות פוליטיות בהם יוכלו לתת מעצמם, מקולם, מכושר השכנוע שלהם, מהידע שלהם ומהערכים המוסריים שלהם לסביבתם הציבורית. רק בדרך זו נרחיק רגלינו מהנתיב ממנו מזהיר באומן, נתיב הראציונליות הבירוקרטית המפנה ראש מתוצריהם של תהליכים ומשתפת בכך פעולה עם תהליכי דה-הומניזציה דורסניים הפוגעים בחלשים תחילה ובהדרגה גם בעצמנו.